זה קורה במשפחות הכי טובות

איך זה שבמשפחה לא כוחנית, נולד לו מאבק כוח קטן-ובכלל-לא-חמוד? האם משיכת-זמן היא גם סוג של מאבק כוח? האם עדיף להכניע או להיכנע לרצונות שלהם ואיך יוצאים מהפלונטר (רמז: מראש לא נכנסים אליו)?

מאבקי-כח

מאבקי-כח. זה קורה במשפחות הכי טובות.

גם אם אנחנו משפחה נורמטיבית, ממש "השכנים ממול", מבינים את הילדים שלנו, קראנו כמה ספרים על הורות, מכילים וממש לא כוחניים במיוחד. לפעמים זה אפילו לא נראה כמו מאבק כוח. מאבק כוח יכול להיות אקטיבי (ילד שצועק/ מרביץ/ טורק דלת) או פאסיבי, למשל: ילד עושה פשוט ה כ ל מ א ו ד ל א ט, או שפשוט לא שומע שקוראים לו ("למה אני צריכה להגיד כל דבר 100 פעמים?!"), או שהכל איתו הופך למשא-ומתן מתיש, כאילו הילד שלנו מינימום ביחידה לחילוץ חטופים.

הדרך הכי טובה לזהות מאבק כוח היא לפי התחושה הפנימית שלנו ההורים. אם אתם מרגישים ברגע הזה, כשהילד עושה את מה שהוא עושה, כעס, אכזבה, תסכול או ייאוש- ברכותיי, אתם במאבק-כוח.

אז איך זה שבמשפחה לא כוחנית, נולד לו מאבק כוח קטן-ובכלל-לא-חמוד? יש לנו ההורים מן הטבעה כזאת שהשתמרה לה. כשהם קטנים, אם אנחנו רוצים שילכו להתקלח – אנחנו מכניסים אותם לאמבטיה. אם רוצים שייצאו מהבית בבוקר –נארגן אותם מהר בעצמנו, אם רוצים שיראו רק תכנית אחת במסך –נגיד עוד 5 דקות (כי אנחנו מכילים נכון?...) ואז נסגור להם אותו.

אבל אז הם מפתחים זהות. רצון. עולם משלהם.

וזה קורה בקטנה סביב גיל שנתיים, בגדולה בגיל ההתבגרות, ולא מעט גם בין לבין.

ואז עומדים 2 אנשים, אחד קטן ואחד גדול, עם 2 רצונות סותרים ונשאלת השאלה – איך מגשרים על הפער?

רוב השיטות שאנחנו מכירים כוללות קוטב אחד מתוך שניים: לוותר או להתעקש? להיכנע או להכניע? ש. אמא מקסימה שהגיעה אלי להדרכה אמרה את זה יפה: "ניסיתי להתעקש, ניסיתי בכוח, בפרסים – עד שהתעייפתי ופשוט שחררתי". והמתח הזה שקיים בין לנסות לשלוט לבין לוותר ולשחרר הוא בדיוק מה שפוגע בתהליך.

תחשבו מה הילד לומד מכך – שיש מי שמכניע ומי שנכנע, כלומר יש בעולם אנשים חזקים (=שמכניעים אחרים) ויש חלשים (=שנכנעים). עכשיו נחשו באיזה צד הילד ירצה לבחור?

בינגו! כך מאבק הופך להיות דרך חיים.

אז מה אני רוצה להציע? תמיד לחפש את שיתוף הפעולה. משהו שאנחנו פחות מיומנים בו. שהוא פחות אוטומטי לנו. זה יכול להראות בכל מיני צורות (תלוי בגיל):

• לתאם ציפיות מראש – פחות להיות תגובתיים לסיטואציות שנוצרות, יותר להסתכל מלמעלה על מצבים שחוזרים על עצמם ולבנות שיחה יזומה כדי לפתור ביחד עם הילד, בשקט ובזמן רגוע.

• לבנות הסכמים משותפים (תלוי גיל ורמה שפתית, בטוח בגיל ההתבגרות)

• להיפגש בחצי הדרך. תמיד עדיף ששני הצדדים יצאו קצת-לא-מרוצים, מאשר שצד אחד יצא שמח וצד שני מתוסכל. (במקום: "עד שאת לא מסדרת את הצעצועים אין מסכים", נלך על "את תסדרי את הבובות ואני אעזור לך עם הפאזל" או במקום "מיד להתקלח, כבר 8" - "תסיימי את הסרטון ואז תכנסי להתקלח")

• לשאול ולתת בחירה - בנקודת המפגש בין הרצונות המתנגשים נבדוק, נשאל ונאפשר בחירה ("מה יכול לעזור לך?" "מתי היית רוצה..." "את מעדיפה עכשיו או אח"כ?")

ותמיד תמיד - לנתחיל בלגלות אמפתיה לרצון של האחר ("אני רואה שאת ממש נהנית בגינה, מבאס שצריך ללכת" או "אני מבין אותך, התכנית ממש מרתקת אותך וקשה לעזוב באמצע") העיקר שמי שמולנו ירגיש מובן ומורגש, כי זu המהות של שיתוף פעולה.

#מאבקי_כח #מאבקים #שיתוף_פעולה #הורות